%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%94-6
את מראה הילד הישראלי , החביב כמעט תמיד והיפה כמעט תמיד, החובש לראשו כובע טמבל לובש לרגליו מכנסיים קצרים ונועל סנדלים תנ"כיים, עיצב הצייר והמאייר נחום גוטמן, שבעידודו של עורך 'דבר לילדים' יצחק יציב עתיד להפוך גם לסופר. תפקידו של גוטמן, תחילה ב'מוסף לילדים' ובהמשך בייסוד ובהקמת 'דבר לילדים', כאילו נכתב בידי טרגיקון בעל חוש היסטורי שהשתמש בסיפור על אב ובן כמשל לשינויים שהתחוללו בעם היהודי בעקבות הפרויקט הציוני. לא ניתן להבין לעומקה את עבודתו של גוטמן ב'דבר  לילדים'  בלי לראות ברקע הדברים את הקריירה הספרותית של אביו, הסופר שמחה אלתר גוטמן (נודע בשם העט ש. בן ציון), ששאיפותיו האמנותיות בשדה הספרות הארץ ישראלית עלו בתוהו וניסיונותיו הכושלים לפלס דרכים אל לבותיהם של הקוראים העבריים הבוגרים והצעירים, שברו את רוחו ואת גופו. 

נחום גוטמן הגיע ארצה עם הוריו, אחותו ושלושת אחיו בשנת 1905 בהיותו בן שבע. אביו היה סופר ידוע ומוערך בקרב חוג הסופרים העברים באודסה, תלמיד מובהק של אחד העם, ידידו של ביאליק ושותפו בהוצאת הספרים 'מוריה'. הוא הגיע ארצה כדי להקים בה מרכז ספרותי ולממש את רעיון  הציונות הרוחנית של אחד העם. באודסה ניהל יחד עם ביאליק את 'החדר המתוקן' וחיבר מקראה עברית לילדים תחת הכותרת 'בן עמי', שמטרותיה היו מסירת ידע מדעי, פיתוח טעם ורגש באמצעות יצירות ספרות והקניית ערכי מוסר באמצעות מעשיות, משלים ופתגמים.[1]
שנה לאחר הגעתו ארצה ייסד ש. בן ציון כתב עת לספרות עברית בשם 'העומר', שכינס את מיטב הכותבים בעברית בארץ ומחוצה לה. בין היתר, פרסם שם ש"י עגנון הצעיר את סיפורו הראשון, 'עגונות'. אלא שכתב העת לא עלה יפה ולא קיבל את התמיכה והאהדה שלה ציפה בן ציון מחוגי הסופרים ושוחרי התרבות העברית באודסה ובארץ ישראל. מקץ שלוש שנים וארבעה גיליונות, שראו אור לאחר מאמצים אישיים וכלכליים רבים, פסקה הופעתו.  בן ציון ראה את חלום חייו קורס לנגד עיניו וחש שהקורא העברי אינו מעוניין בכתב העת, שהמוסדות התרבותיים בארץ, ובכללם הסופרים, העורכים ומבקרי הספרות, אינם זקוקים לו, וכולם יחד עמדו מנגד שעה שהתמודד יחיד עם קשיי הוצאתו.[2]

אולם הוא לא התייאש. באוקטובר 1910, סוכות תרע"א,  התכנס ועד אחוזת בית והחליט לאמץ את יוזמתו החדשה של בן ציון לייסד כתב עת לבני הנעורים. באפריל 1911, פסח תרע"א, יצא לאור הגיליון הראשון של 'מולדת – ירחון לבני הנעורים'. מטרותיו היו דומות לאלו שהנחו את עריכת המקראה 'בן עמי': התוויית דרך אל העולם הנאור ואל היהדות, עידוד כוחם הרוחני של הצעירים, פיתוח "רגשות טובים", הקניית השכלה מדעית ושיפור הטעם על ידי ספרות מובחרת.[3]
גם כאן לא האירה לו ההצלחה פנים. לאחר שש חוברות שספגו ביקורות קשות, הודח בן ציון מעריכת 'מולדת' על ידי ועד אחוזת בית. ביקורת שפורסמה בעיתון 'האור'[4] ביוני 1911 ללא ציון שם הכותב מצביעה אולי על  שורשיה הראשונים של דחיית הגלות כבסיס לחינוך הדור החדש בארץ : "עוד פעם מחיי הגלות, מהחיים הנוגים, המכאיבים של הגלות! […] רבונו של עולם, אימתי יבוא הסוף לספורים האלה? כבר שבענו מהם! ולמה הם לבני הנעורים שלנו פה, בארץ החיים החדשים שלנו?".[5]

את מקומו של בן ציון בעריכת העיתון תפס ידידו מנוער, הסופר יעקב פיכמן. כתב העת המשיך לצאת באופן לא רצוף ועם הפסקות גדולות, לעתים של מספר שנים בין גיליון לגיליון, עד שנסגר סופית ב-1929. הפרשה הותירה את בן ציון מאוכזב ומר נפש עוד יותר, והוא התקשה להתאושש מתחושתו כי הוא מנודה ודחוי, יחיד מול רבים, וכי סוכלה שאיפתו לייסד מרכז ספרותי בארץ ישראל.   לתחושה זו בוודאי לא סייעה העובדה כי , בן ציון התבדל מהחוגים האינטלקטואליים האוונגרדיים של תנועת הפועלים בארץ ופעל בחלל ריק, ללא עורף ציבורי או שייכות מפלגתית. בשנת 1928 הופיעה ב'דבר' ביקורת נוקבת  על החוברת "נס-ציונה" שכתב בן ציון עבור קק"ל, ובה נאמר בין השאר כי תנועת הפועלים היא עבור בן ציון מין מפלצת להפחיד בה את הקורא. בתגובה השיב בן ציון כי הוא רואה עצמו כסופר חיצוני העומד מחוץ למחנה, ואינו קשור למפלגה כלשהי.[6]

תחושת הבדידות והתלישות של מי שאינו מצליח להיכנס אל המעגלים החיים והפועמים של התרבות העברית השוקקת בארץ ישראל ואשר מפעלו הספרותי זוהה עם הגלות שאותה ביקש הדור החדש לשכוח ולזנוח, היתה קשה ומרה. היא נראית מרה עוד יותר כשמעמידים אותה אל מול האהבה שבה התקבל בנו, נחום גוטמן, על ידי ציבור הקוראים, ואל מול תחושת השייכות הטבעית שהיתה למי שגדל בתל אביב, התחנך בגימנסיה הרצליה, למד בבצלאל של שץ, התגייס לגדודים העבריים והיה 'אחד מהחבר'ה'. על רקע זה, הצטרפותו של נחום גוטמן למוסף לילדים של 'דבר' היתה בגדר הכרזה פומבית על מרד הבן באביו בכל הכרוך בעיצוב התרבות והספרות בארץ ישראל. הבן קנה את עולמו ואת אהבת הקוראים בעיתון לילדים, בעוד האב איבדם בכתב עת לבני הנעורים. בשנת 1932, שנה לאחר שהחל המוסף להופיע, מת בן ציון.  // מוניקה לביא, מתוך ספר התערוכה:  דבר לילדים – לגדל קורא חושב

 

[1] אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית 1900-1948, כרך א, הוצאת דביר, תל אביב 1988,עמ' 94-93.

[2] נורית גוברין, העומר- תנופתו של כתב-עת ואחריתו, הוצאת יד בן-צבי, ירושלים תש"ם, עמ' 264.

[3] אופק, הערה 9 לעיל, עמ' 208.

[4] אחד מגלגוליו של העיתון 'הצבי' שייסד אליעזר בן יהודה בירושלים ב-1884. תחילה רצה בן יהודה לקרוא לעיתונו 'האור', אך לא קיבל רשיון לכך. כדי לעקוף את האיסור, יצא העיתון במשך תקופה מסוימת תחת השם 'האור – הוספה להצבי', אך לאחר שהדבר התגלה על ידי הרשויות, הוחזר השם 'הצבי'.

[5] נורית גוברין, דבש מסלע, מחקרים בספרות ארץ-ישראל, הוצאת משרד הבטחון, תשמ"ט, 1989, עמ' 303.

[6] שם, שם, עמ' 286-287.