מקצוע של סופר עברי

אביו של נחום גוטמן, הסופר והעורך ש. בן ציון הגיע ארצה עם אשתו רבקה וחמשת ילדיהם בשנת 1905. הוא היה תלמידו של אחד-העם וחבר נחשב בחוג הסופרים העבריים באודסה. הוא הגיע ארצה על דעת עצמו בלא שנשלח על ידי איש, במטרה  לייסד בארץ ישראל מרכז לספרות עברית המבוסס על המוניטין המקצועי שלו כסופר וכמחנך, על בקיאותו בעברית  ועל תחושת הערך העצמי הגבוהה שלו.  אלא נכונה לו אכזבה – איש לו המתין לו בבואו  ועל יוזמתו לא היו קופצים או אוהדים. כתב העת הספרותי שיסד 'העומר',  בו ראה בו חלופה ארץ ישראלית ל'השילוח' האודסאי בעריכת אחד-העם, התקבל בשלילה בקרב קהל הקוראים המקומי, לא זכה לתמיכת החוגים הספרותיים בארץ ובחו"ל והסב לו בעיקר עגמת נפש וייסורים.  ש"י עגנון הצעיר היה מזכירו ועוזרו האישי.  

בשנת 1907 יסד יוסף אהרונוביץ בבניין שיקרא 'בית הסופרים' את העיתון 'הפועל הצעיר', שקידם ספרות ותרבות עברית. שנתיים אחר כך הצטרפה אליו דבורה בארון ששמשה כעורכת ספרותית והשניים נישאו. באותה השנה הגיע ארצה יוסף חיים ברנר, והוא נעשה מיד עם בואו למי שעיני כל נשואות למוצא פיו.  עד לאותו רגע, היה ש. בן ציון הסופר המקצועי היחיד בארץ ישראל. עם בואו של ברנר, שכמעט מיד מגנט סביבו את החלוצים הצעירים,  ירדה קרנו, הפגועה ממילא, עוד יותר.  ב1910 הצטרף ברנר למערכת 'הפועל הצעיר' ועבר גם הוא לחיות בבית הסופרים.

כל זה מהווה רקע להבנת אנקדוטה שכתב נחום גוטמן יחד עם אהוד בן עזר  בספרם 'בין חולות וכחול שמים'. גוטמן נזכר כיצד בהיותו ילד, באו יום אחד ברנר ועגנון לבקר את אביו,  ש. בן ציון:

"הם נכנסו פנימה. שאלו, אם אבא בבית. אבא לא היה בבית. אמרתי שאני חושב שהוא יחזור בקרוב. הם הסתובבו והסתכלו בארון הספרים של אבא. עמדו שם מילונים וספרי מחקר על תנ"ך, וכמובן כרכי "השילוח". מחוסר מעש שלח ברנר יד אחת והוציא כרך של "השילוח", ופתח אותו. אבא שלי היה קפדן גדול בעברית. כל מה שהיה קורא בעברית, בעיקר בכרכי "השילוח", היה מתקן תמיד בעיפרון או בעט אדום. כך תיקן אפילו את מאמריו של אחד-העם. אפילו בשירים של ביאליק או טשרניחובסקי היה מסמן סימן שאלה או קו. אני ידעתי זאת וחשבתי שזה שייך למקצוע של סופר עברי.

ברנר עיפעף בעיניו, כקורא לעגנון. עגנון קם מכסאו, הסתכל וראה מה שראה שם ברנר: סיפור של ברנר עם תיקונים של אבא. מיד הסמיק עגנון בלחייו. ברנר סגר את כרך "השילוח" כמו במחיאת כף חזקה, ואמר: "נלך". ושניהם יצאו.

אבא עשה מה שעשה, לא משום שרצה לתקן את ברנר, אלא משום שחיפש דרך משלו בלשון ובכתיבה. הוא היה חש כאילו הוא מבטא את עצמו בתיקוניו, כאילו הוא עצמו היה כותב כך.

כעבור כמה שנים סיפר לי עגנון על הפגישה הזאת ואמר: "אתה זוכר, ברנר יצא מביתכם אדום מכעס." ואני חשבתי: כיצד אבא שלי חיפש תמיד את השלימות, גם באחרים, ולא מצא. וברנר לא הבין וראה בכך עלבון."  // מוניקה לביא