תמונה (4)

חשבתי כי טוב אעשה אם לפני  שאצלול עם קבוצת הקריאה של יהונתן דיין אל בין דפי הרומן 'מובי דיק', או אתעה אחוזת אימה ופחד בין מיתולוגיות נורדיות, אינדיאניות ויפניות, או אולי דווקא אקפוץ להשביע את רעבוני בסדרה על אוכל בספרות עברית עם  יחיל צבן ואשגיח על מה שמתבשל שם, אאט  מעט את הקצב ואסור למוזיאון האופיצי בפירנצה, לצפות בציור 'הבשורה' של לאונרדו דה וינצ'י. זהו ציור עוצר נשימה, מושלם בכל פרט ופרט, ואני זוכרת כיצד פרופ' אביגדור פוסק בסמינר על לאונרדו דה וינצ'י, נכנס לכיתה בשיעור הראשון, אמר שאינו יודע כיצד אפשר לדבר על לאונרדו דה וינצ'י, ויצא מהחדר. 

בצד ימין של הציור יושבת מרים אם ישו בפתח ביתה וקוראת.  היא מרימה את ראשה בפליאה למראה המלאך גבריאל שנוחת בגינה ומבשר לה כי היא הרה ללדת. האב – אלוהים בכבודו ובעצמו. זהו רגע של מעבר בין עולמות: בית וגינה, אישה ומלאך, ספר ישן ומציאות חדשה, קריאה מופשטת ואימהות גופנית, אנושיות ואלוהות. כשכורע המלאך גבריאל ברך לפני מרים היא מרימה את ראשה מהטקסט, אצבעות ידה האחת ממשיכות כמו מאליהן לדפדף בספר, אצבעות ידה האחרת מבינות כי דבר מה פלאי קורה, והן מורמות לברכה, מציגות את מלוא כף היד כפי שתוצג כף ידו של ישו בנה על הצלב בעוד שלושים ושלוש שנים ויתקע בה מסמר ברזל גדול לוודא שלא תזוז ולא תנוע. יד אחת אוחזת בטקסט, היד האחרת נרתעת לאחור, בפחד, בברכה, ברמיזה אל העתיד הנורא והאיום. שולחן הקריאה של מרים הוא גם סרקופג. ברגע ההינתקות מהטקסט נזרעים בתוכה החיים והמוות. מול רגע זה כורע ברך המלאך המבשר  גבריאל. //  מוניקה לביא

תמונה (2)